<h1>ספר החינוך מצוה רמ"ד</h1>
<h2>דף עט.</h2>
שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר [ויקרא י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים. ובביאור אמרו זכרונם לברכה [ב"מ צ"א ע"א] שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה. משרשי המצוה כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כיוון העולם, וברוך הוא היודע, וזה שנאמר במעשה בראשית [בראשית א'] וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וראייתו היא ידיעתו והתבוננותו בדברים כי הוא ברוך הוא לגודל מעלתו אינו צריך לראיית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קודם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מוכנות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכונים בהם שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין. ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלימות לעניינו שהוא צריך בעולמו צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין פן יחסר שלימותן, ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש לפי הנראה במחשבתינו נמנענו מהרביע בבהמות כלאים, וכמו כן הוזהרנו בכך מזה הטעם בצירוף טעם אחר שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"ק נ"ד ע"ב] דלאו דוקא בהמה לבד הוא באיסור זה אלא אפילו חיה ועוף כל שהרביען בשאינן מינן לוקה, ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן, ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו [ב"מ צ"א ע"ב] שמותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו [שם צ' ע"א] שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי, וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו הנולד מהן מותר הוא בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות. וכל שהן שני מינין בכלל איסור זה אף על פי שדומין זה לזה, וכל שהן מין אחד אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי מותרין, אבל אווז הבר ואווז הישוב אינן בהיתר זה לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים והמדברי מבחוץ. והכוי כלאים עם בהמה וחיה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק. ובעניין איסור זה הכל הולך אחר האם שאין חוששין לזרע האב כלל לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו כי מפני שנסתפקו בעניין זה בגמרא אם חוששין לזרע האב או אין חוששין אזלינן ביה לחומרא לעולם. ולעניין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו, ולעניין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפירוש הטוב בחולין פרק אותו ואת בנו [ע"ט ע"א]. ושם הזכירו לנו בגמרא סימנין להכיר מין הפרדים שיהיו מאם אחת באזנים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אימן של פרדים שוה, מין אביהן שוה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה, ואם העלם זה את זה או שעזרן בקול מכין אותו מכת מרדות.
